הרעיון לשלב עפר מהר הבית לזיכרון וגעגוע – אינו חדש. רב שרירא גאון, בן המאה העשירית, מתאר כי לאחר חורבן הבית, גלות יהודים לבבל הביאה להקמת בית הכנסת "בי כנישתא דשף ויתיב" בנהרדעא, שבו שולבו אבנים ועפר מבית המקדש, כהגשמת הפסוק "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". אגדה מקומית מספרת כי עמוד אש עלה מדי לילה מחורבות בית הכנסת והיה נראה למרחקים.

לאורך הדורות, יהודים במקומות מושבותיהם השתוקקו לשמר את זיכרון ירושלים, ושליחים שהגיעו מארץ ישראל הביאו עפר מהמקדש ושילבו אותו בבתי כנסת ובתי מדרש. בספר 'ברכת אברהם' מתואר כי בית הכנסת אלט-נוי בפראג נבנה עם אבנים מחורבות בית המקדש. גם ה'בן איש חי', בביקורו בארץ, נשא עמו עפר ואבן מירושלים לבגדאד, שם שילבם בבית הכנסת המרכזי 'בית זליכא' כאות לחיבת הארץ.  

בארץ ישראל עצמה ישנם בתי כנסת, כמו ביה"כ העתיק בפקיעין ובית הכנסת 'מוסאיוף', שעל פי המסורת שולב בהם עפר מהר הבית.  

עם זאת, נטילת עפר מהר הבית עצמו מעוררת שאלות הלכתיות. לכן, הקפדנו לשלב ביצירותינו עפר ממורדות הר הבית – המקום הקרוב ביותר למקדש שאינו קדוש בקדושת ההר עצמו, אך יש לנהוג בו כבוד רב.  

"גם מי שמעורר בלב בני אדם אהבה למקום הקדוש הזה, ראוי לשכר בלא ספק, והוא מקרב עת בוא תקוותנו, כמו שנאמר: 'אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה, כי בא מועד. כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו' (תהילים ק"ב, יד-טו). 

זאת אומרת: ירושלם לא תיבנה כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית תשוקה עד אשר יחוננו את אבניה ואת עפרה". 

(חתימת ספר הכוזרי)